בית המשפט העליון פסק, כי לחולה זכות לבחור האם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו. מכאן חשיבותה העליונה במעלה של קבלת ההסכמה מדעת כתנאי למתן הטיפול הרפואי. ביצוע טיפול רפואי בגופו של המטופל מבלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידו, מקימה למטופל זכאות לפיצוי מעצם הפגיעה בכבודו ובאוטונומיה של המטופל על גופו.

במקרים אלה, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת, ולהתממשותם של סיכונים אשר כלל לא הובאו בפניו בטרם הסכים לביצוע הטיפול. בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו.

ככל שחשיבותה של ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, אי-שיתופו בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה.

הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה אינו מחליף את הפיצוי בגין הנזקים האחרים שנגרמו כתוצאה מרשלנות רפואית. זהו ראש נזק נפרד, ולפיכך הפיצוי בגינו מצטרף לפיצוי בגין ראשי הנזק האחרים.

סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה תלוי בנסיבות האירוע. בעבר נהוג היה לפסוק פיצוי שנע בין 15,000 ש"ח ל-50,000 ש"ח (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה; ת"א (שלום ת"א) 28900/01 לידור רואס נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות). עם הזמן החל רף הפיצוי  בגין פגיעה באוטונומיה לעלות (למשל פיצוי בסך 150,000 ש"ח ב-ע"א 9817/02 נחום וינשטיין נ' ד"ר דוד ברגמן ואח').