עורך דין לתביעות ביטוח ונזיקין
יואב גפני - עורך דין ונוטריון

רשלנות רפואית

סבורים שנפגעתם כתוצאה מרשלנות רפואית? פנו אל עורך דין רשלנות רפואית, עו"ד שזה תחום ההתמחות הבלעדי שלו, לא עוד עו"ד שמטפל בכל ו"על הדרך" גם ברשלנות רפואית. עורך דין רשלנות רפואית יידע לפנות אל המומחה הרפואי המתאים, יבחן את מסמכי התביעה ויידע אם מדובר בתביעה מבוססת או בהרפתקה מסוכנת.

מהי רשלנות רפואית

עוולת הרשלנות מוגדרת בפקודת הנזיקין, כמעשה או מחדל של פלוני, שאדם סביר ונבון באותן נסיבות לא היה עושה, או שבמשלח יד לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. כאשר ביצע פלוני מעשה או מחדל ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לפלוני באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות.

מעשה או מחדל של רופא ייחשב רשלני, אם יקבע בית המשפט, כי הרופא או הצוות הרפואי לא השתמש במיומנות או לא נקט במידת הזהירות, שרופא או צוות רפואי סביר ונבון היה משתמש או נוקט באותן נסיבות, ואותה התנהגות גרמה לחולה נזק.

מאחר שברפואה קיימות התמחויות רבות, לרבות תתי-התמחויות, ומאחר שהרפואה כל הזמן משתכללת ומתחדשת, נבחנים מעשיו או מחדליו של הרופא, או של הצוות הרפואי, על פי סטנדרט ההתנהגות הנהוג באותו תחום רפואי, על פי הסטנדרט הנהוג במועד ההתרשלות הנטענת.

על מנת לקבוע כי הרופא התרשל, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המטופל והפרת חובת הזהירות, ואת הנזק שנגרם כתוצאה מההפרה וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. לצורך קביעת הפיצוי יש להוכיח גם את היקף הנזק.

קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע על פי מבחן הצפיות, שמשמעותו – האם אדם סביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. זאת, כיוון שלא ניתן לצפות כל נזק. כיום אין עוררין על כך, כי במסגרת יחסי רופא-מטופל קיימת חובת זהירות מושגית. נותרת אפוא בחינת השאלה, האם בנסיבות הספציפיות של המקרה מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, או במילים אחרות – האם הרופא צריך היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הקונקרטיות (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול).

עם השנים התגבשו בפסיקה מספר כללים מנחים לבחינת השאלה האם הופרה חובת הזהירות המוטלת על רופא:

– נדרשת מרופא רמת זהירות ומיומנות שבעל מקצוע סביר מסוגו היה נדרש לה;

– יש להבחין בין אירוע שמקורו בחוסר זהירות או ברשלנות לבין אירוע שעיקרו בתקלה שאין בינה לבין רשלנות דבר;

– אין לנהוג כ"חכם לאחר מעשה" אלא יש לבחון את פעולת המעורבים בעת התרחשות האירוע;

– יש להתחשב בפרקטיקה הנוהגת בתקופת התרחשות האירוע. על הרופא הסביר לבסס את החלטותיו הרפואיות על סמך הספרות המקצועית המעודכנת ועל ניסיון קודם על פי הנורמות המקובלות בעת מתן הטיפול;

– יש לבדוק האם קיים הרופא או הצוות הפרה-רפואי את החובות המוטלות מכוח חוק זכויות החולה, כגון חובת תיעוד הטיפול הרפואי והחובה לשמור על הרשומות הרפואיות.

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי לא כל טעות מצד רופא מהווה רשלנות. לא כל שכן כאשר אין מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות הידועות לרפואה באותה עת, ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת. על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות המקובלות באותה עת בעולם הרפואה.

אמנם, במרבית המקרים יראו טעות שנעשתה תוך כדי פעולה שאסור לעשותה לפי הידוע ברפואה, כרשלנות. יחד עם זאת, אבחנה מוטעית כשלעצמה אינה מהווה רשלנות, היות ורופא אינו מתחייב שלא לשגות. על כן, יש לבחון את מעשי או מחדלי הרופא בהתאם לנסיבות הספציפיות של אותו מקרה ובהתאם לסטנדרט ההתנהגות הרלוונטי למועד האירוע.

כאשר בית המשפט בודק האם רופא התרשל, נבחן סטנדרט ההתנהגות על פי סטנדרט הרפואה שהיה מקובל וידוע בעת האירוע ולא במועד ההתדיינות בבית המשפט, והאם הרופא נהג כרופא סביר וזהיר בהתאם לאותו סטנדרט. זאת, לנוכח העובדה כי מדע הרפואה הינו מדע דינאמי מתקדם ומתחדש כמעט מדי יום.

על סטנדרט ההתנהגות הרלוונטי לתחום ההתמחות הנבחן לומד בית המשפט מחוות דעת של מומחים רפואיים, אותן מגישים הצדדים לתביעה, או מחוות דעת של מומחה רפואי הממונה על ידי בית המשפט.

בתי המשפט קובעים את אחריותם של הגורמים הרפואיים במקרים של טעות באבחנה או אי-אבחנה של מחלה במועד על סמך חוות דעת של רופאים. חוות הדעת מציגות בפני בית המשפט את הפרקטיקות והספרות הרפואית, שבהן היה צריך ואפשר היה לנקוט ועליהן צריכים היו הרופאים להסתמך, על מנת לאבחן במועד או לאבחן נכון את המחלה תוך התייחסות למקרה הספציפי. אי-ביצוע בדיקות חיוניות לנוכח סימנים המצביעים על חשש למחלה מסוימת – עשוי לבסס התרשלות של הגורם הרפואי.

על מנת להוכיח רשלנות רפואית על החולה להוכיח, כי הרופא לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שרופא סביר ונבון וכשיר לפעול ברפואה היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. קנה המידה הוא הרופא הסביר. אולם הרופא הסביר הוא לא הרופא אשר עמיתיו רואים בו רופא סביר, אלא מי שבית המשפט רואה בו רופא סביר.

בתי המשפט פסקו, כי בהצבתו של רף הזהירות הנדרש מרופא סביר יש לאזן בין שני שיקולים מרכזיים, הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד, נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על הניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על מנת שיימנעו נזקים. זאת במיוחד בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני, מן הראוי למנוע הכבדת-יתר על גופים, שפעילותם הרגילה, מטבעה, עלולה לגרום לנזקים. צמצום הטלת האחריות לגבי גופים ופעולות אלו נדרש, הן מן הבחינה הכלכלית והן מבחינות אחרות כגון האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון.

בתי המשפט הכירו בכך, כי במקרים של רשלנות רפואית, הטלת חובת זהירות חמורה מידי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית ולעודד תופעה בלתי רצויה של רפואה מתגוננת, המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים – המטופלים הספציפיים בכל מקרה ומקרה והמטופלים ככלל. על כן הגיעו בתי המשפט להבנה, כי קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מידי עלול להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם.

שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק נבחנת לפי מבחן האלמלא, שמשמעותו – אלמלא התרשל הרופא, האם ניתן היה לאבחן את הליקוי הרפואי; ולפי מבחן ההסתברות, שמשמעותו – בהנחה שהיה ניתן לאבחן את הליקוי הרפואי, האם ניתן היה למנוע את הנזק כתוצאה מאותו ליקוי.

עוד יש לזכור, תביעת רשלנות רפואית עשויה להיות גם תביעה חוזית, היות שהקשר בין הרופא למטופל הוא גם קשר חוזי. שכן, המטפל התחייב, במפורש או מכללא, להעניק למטופל שירות רפואי, והפרת התחייבות זו כמוה כהפרת חוזה, שעשויה להצמיח למטופל עילת תביעה לפי חוקי החוזים.

דילוג לתוכן